Vayedaber

Nazir

Daf 23a

משנה: מִי שֶׁנָּזַר בַּנָּזִיר וְהָלַךְ לְהָבִיא אֶת בְּהֶמְתּוֹ וּמְצָאָהּ שֶׁנִּגְנְבָה אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְנְבָה בְהֵמָה נָזַר הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְנְבָה בְהֵמָה נָזַר אֵינוֹ נָזִיר. זוֹ טָעוּת טָעָה נַחוּם אִישׁ הַמָּדִי כְּשֶׁעָלוּ נְזִירִין מִן הַגּוֹלָה וּמָֽצְאוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב אָמַר לָהֶם נַחוּם אִישׁ הַמָּדִי אִילּוּ הֱיִיתֶם יוֹדְעִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לִיחָרֵב נוֹזְרִין הֱיִיתֶם. אָֽמְרוּ לוֹ לָאו וְהִתִּירָן נַחוּם אִישׁ הַמָּדִי. וּכְשֶׁבָּא דָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים אָֽמְרוּ כָּל שֶׁנָּזַר עַד שֶׁלֹּא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָזִיר וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ נָזִיר.

Traduction

Si l’on a fait le vœu de Naziréat, et cherchant les animaux à offrir ensuite, on trouve qu’ils sont volés, au cas où ce vœu a précédé le vol, le Naziréat est maintenu; au cas contraire, non (148)Le Nazir peut arguer que s'il avait connu le vol, il n'aurait pas prononcé le vœu.. En ceci, Nahum le mède s’est trompé: Lorsque les Naziréens revenant de leur lieu d’exil arrivèrent à Jérusalem et virent le Temple ruiné, ce Nahum leur dit: Si vous aviez su (lors de votre vœu) que le Temple serait ruiné (149)Cf. (Nedarim 9, 2)., vous seriez-vous engagés au Naziréat? -Non, dirent-ils. Dès lors, Nahum les déclara libérés. Mais lorsque les sages eurent connaissance de ce fait, ils dirent à Nahum: chaque individu engagé au Naziréat avant la ruine du Temple devra rester Nazir; ceux qui se sont engagés après la ruine ne le seront plus.

Pnei Moshe non traduit

מתני' ומצאה שנגנב'. ובשעה שנדר היו לו בהמות ואדעתא דהכי נדר שיקריב קרבנותיו מאותן הבהמות ועכשיו שמצא שנגנבו מתחרט מחמת זה על שנדר בנזיר:

הרי זה נזיר. ולא יתיר לו החכם בפתח זה דנולד הוי ואין פותחין בנולד:

אם משנגנבה בהמה נזר. ואמר אלו הייתי יודע שנגנבו בהמותי לא הייתי נודר הרי זה פתח ויתירנו החכם:

זו טעות טעה נחום איש המדי שכשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב. והם נדרו קודם שחרב הבית והתירן מכח פתח זה ואמרו לו חכמים דנולד הוא והלכה כחכמים:

הלכה: מִי שֶׁנָּזַר בַּנָּזִיר וְהָלַךְ לְהָבִיא אֶת בְּהֶמְתּוֹ כול'. מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּשֶׁרָאָה בְהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק וְאָמַר. הֲרֵינִי נָזִיר עַל בְּהֵמָה זֹאת שֶׁעָֽבְרָה. אֲפִילוּ מִשֶׁנִּגְנְבָה בְהֵמָה נָזִיר. אִם כְּסָבוּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְנִמְצָא שֶׁאֵין לוֹ. כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים. הָיָה עָשִׁיר וְהֶעֱנִי תִּיפָּקַע מִמֶּנּוּ נְזִירוּתוֹ. אֲלָּא אָכֵן אֲנָן קַייָמִין. בָּאוֹמֵר. הֲרֵינִי נָזִיר עַל בְּהֵמָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְתוֹךְ הַבַּיִת. וְהָלַךְ וּמִצָאָהּ שֶׁנִּגְנְבָה. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְנְבָה הַבְּהֵמָה נָזַר הֲרֵי זֶה נָזִיר. אִם מִשֶּׁנִּגְנְבָה הַבְּהֵמָה נָזַר אֵין זֶה נָזִיר. תַּלְמִידוֹהִי דְּרִבִּי חִייָה בַּר לוּלְייָנָא אָֽמְרִין. רִבִי יוּדָה שָׁאֵל. הֶחֱזִירוּהָ הַגַּנָּבִים בַּלַּיְלָה. לְמַפְרֵעַ חָזַר עָלַיו נְזִירוּתוֹ אוֹ מִכָּן וְלָבֹא.

Traduction

De quel cas la Mishna parle-t-elle? Si, à la vue d’un animal passant dans la rue, on s’écrie: ''Je veux être Nazir, à condition d’offrir cet animal en sacrifice lors du cérémonial final'' (puis on apprend que l’animal a été volé et qu’il devient impossible de l’acquérir), le vœu doit rester valable si même il a été prononcé après le vol de l’animal (qu’en aucun cas cet homme ne possédait lors du vœu); si, par erreur, le Nazir supposait avoir un animal, et il se trouve ensuite qu’il n’en a plus (l’animal a été volé), on estimera que cet homme primitivement riche est devenu pauvre; mais pourra-t-on pour cela lui enlever le Naziréat? Voici donc quel cas il faut supposer: Si l’homme a dit vouloir être Nazir pour sacrifier à la fin l’animal qu’il a dans sa maison, puis allant prendre l’animal il s’aperçoit du vol, ''au cas où l’énonciation du vœu a précédé le vol, le Naziréat sera maintenu; au cas contraire, il ne le sera pas'' (en raison de l’erreur du vœu, qui est mal fondé). Les disciples de R. Hiya, par Julianos, dirent que R. Juda demanda: Si les voleurs ont restitué l’animal dans la maison de ce Nazir pendant la nuit, le Nazir sera-t-il désormais rétroactivement engagé (en comptant la période depuis le jour de l’énoncé du vœu), ou le sera-t-il seulement à partir de ce jour, et une nouvelle période devra être observée? (question non résolue) - (150)Suivent deux passages déjà traduits, l'un en (Nedarim 9, 2), l'autre (Berakhot 7, 2)..

Pnei Moshe non traduit

גמ' מה אנן קיימין. המתני' אם בשראה בהמה עוברת בשוק. והיה דעתו לקנות אותה ואמר הריני נזיר על מנת שאקריב בהמה זו שעברה ואח''כ נודע לו שנגנבה ולא מצא לקנותה:

אפילו משנגנבה בהמה נזיר. הוי שהרי בשעה שנדר לא היתה ברשותו ג''כ ואפ''ה נדר:

אם. שטעה וכסבור שיש לו לקנות בהמה ונמצא אחר כך שאין לו ונגנבה דקאמר על המעות שמצא שאין לו במה לקנות ונגנבה בהמה ממנו:

כך אנו אומרים היה עשיר והעני תיפקע ממנו נזירותו. בתמיה וכי אם היה עשיר בשעת נזירותו והעני אח''כ נימא דפקע נזירותו בשביל שאין לו לקנות קרבנותיו:

אלא אכן אנן קיימין. שאומר על הבהמה שיש לי בתוך ביתי ומצאה שנגנבה קודם שנזר דבשעת קבלת הנדר לא היה דעתו אלא על הבהמה שהיא ברשותו וכיון דמצא שלא היתה ברשותו נדר טעות הוי:

החזירוה הגנבים בלילה. מהו אם למפרע חלה עליו נזירות ומונה משעה שנדר או מכאן ולהבא ומשעה שהחזירוה הוא דמונה. ולא איפשיטא:

23a תַּמָּן תַּנִּינָן. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלַעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי. שְׁלָשְׁתָּן מְקוּדָּשִׁין. הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכַל בְּמוּמוֹ וְהָעֲשִׂירִי מַעֲשֵׂר וְאַחַד עָשָׂר קָרַב שְׁלָמִים. יִהְיֶה קֹדֶשׁ. מְלַמֵּד שֶׁהַקְּדוּשָּׁה חָלָה עַל הַתְּשִׁיעִי וְעַל אַחַד עָשָׂר. יָכוֹל יִקְרְבוּ שְׁנֵיהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר בָּקָר. בָּקָר לְרַבּוֹת אַחַד עָשָׂר. בֶּן בָּקָר לְהוֹצִיא אֶת הַתְּשִׁיעִי. מָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אַחַד עָשָׂר וּלְהוֹצִיא תְּשִׁיעִי. אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב מִיעֵט. שֶׁתִּימְצָא אוֹמֵר. אֵימָתַי הַקּוֹדֶשׁ עוֹשֶׂה תְמוּרָה לְפָנָיו אוֹ לְאַחֲרָיו. הֲוֵי אוֹמֵר. לְאַחֲרָיו. מַרְבֶּה אֲנִי אַחַד עָשָׂר שֶׁהוּא אַחַר הַקְּדוּשָּׁה. וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַתְּשִׁיעִי שֶׁהוּא לִפְנֵי הַקְּדוּשָּׁה.

Traduction

On a enseigné ailleurs (146)(Bekhorot 9, 9).: lorsque (par erreur) on a appelé le neuvième animal dixième (dîme), le dixième neuvième et le onzième dixième, tous trois seront consacrés; seulement, le neuvième sera mangé (comme profane) lorsqu’il sera devenu défectueux, le dixième figurera la dîme, et le onzième servira de sacrifice pacifique; car, de ce qu’il est dit (Lv 27, 21): le dixième sera sacré (en termes explétifs), on déduit par extension que la sainteté sera applicable aussi au neuvième animal et au onzième. Est-ce à dire qu’on les sacrifiera tous les deux en sacrifice pacifique? -Non, car il est dit (ibid.): un taureau (bis); le second terme (superflu) indique par extension l’obligation du sacrifice échéant aussi au onzième animal, et le terme jeune taureau indique l’exclusion du neuvième animal (il ne sera pas sacrifié à titre d’offre pacifique, mais sera réservé pour être mangé lorsqu’il aura un défaut). Comment sait-on que la dite obligation comprend seulement (le cas échéant) le onzième animal, à l’exclusion du neuvième? C’est que, d’une part, il y a dans le texte biblique un indice d’extension, et, d’autre part, un terme visant l’exclusion, de telle façon que l’on arrive à conclure ceci: quand la consécration produit-elle un tel effet sur l’animal, qu’il ne soit plus possible de l’échanger? Est-ce avant sa détermination, ou après? C’est évidemment après; de même ici (pour la dîme), l’extension comprendra l’onzième animal qui suit immédiatement la dîme consacrée, et on exclura le neuvième animal (désigné pour la dîme par erreur), parce qu’il se trouve en réalité avant la consécration.

Pnei Moshe non traduit

תמן תנינן. סוף בכורות:

יהיה קדש. העשירי יהיה קדש כתיב ודרשינן יהיה לרבות את התשיעי ואת הי''א שהקדושה חלה עליהן:

יכול יקרבו שניהן. שלמים:

ת''ל בקר. אם מן הבקר הוא מקריב דכתיב בשלמים דריש בקר לרבות אחד עשר מן הבקר ולא כל הבקר להוציא את התשיעי שאינו קרב שלמים אלא נאכל במומו:

אחר שריבה הכתוב מיעט. שריבה ומיעט ולא מסר הכתוב אלא לחכמים כדי שתמצא אומר וכו':

הוי אומר לאחריו. כלומר אחר שהוא קדוש הוא דעושה תמורה דאם לא קדשו היאך עושה תמורה הלכך הכא נמי מרבה אני אחד עשר שיקרב שהוא אחר הקדושת העשירי:

עַד כְּדוֹן כְּסָבוּר בּוֹ שֶׁהוּא עֲשִׂירִי וְקָרוּי עֲשִׂירִי. הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא תְשִׁיעִי וְקַרְייָן עֲשִׂירִי. חֲבֵרַייָה אָֽמְרִין. קָדַשׁ. רִבִּי יוּדָן אָמַר. לֹא קָדַשׁ. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לַחֲבֵרַייָה. אָֽמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּי. אֵין אַתֶּם מוֹדִין. שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. אָֽמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּי. אֵי אַתֶּם מוֹדִין בְּמִי שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלַעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי שֶׁהוּא מְקוּדָּשׁ. וְאֵינָן מְקַבְּלִין מִינְּהוֹן. דִּלֹא כֵן יְתִיבוּנוֹן. מָה אַתֵּם מֵשִׁיבִין אוֹתָנוּ מִן דָּבָר שֶׁהָיָה קָדוֹשׁ שֶׁלֹּא בְטָעוּת עַל דָּבָר שֶׁהוּא קָדוֹשׁ בֵּין בְּטָעוּת בֵּין שֶׁלֹּא בְטָעוּת. כַּיי דָּמַר רִבִּי אִמִּי. עֲשִׁירֵי הֲווּ בִתְשׁוּבָה. אוֹ יֵיבָא כַּיי דָמַר רִבִּי נָסָא. כְּאֵינַשׁ דְּאִית לֵיהּ תְּרֵין טַעֲמִין וּמָתִיב חַד מִנְהוֹן.

Traduction

Jusqu’à présent, on sait la règle si par erreur on a pris le neuvième animal pour le dixième, et qu’on l’ait désigné comme dîme; mais si le propriétaire savait avoir devant lui le neuvième animal, et que cependant il le désigne (en connaissance de cause) pour la dîme, sera-t-il sacré? -Oui, dirent les compagnons d’étude; selon R. Judan, cet animal ne sera pas sacré. Notre Mishna conforme l’avis des compagnons, en ces termes: ''N’êtes-vous pas d’avis en ce cas, demanda l’école de Hillel à celle de Shammaï, où il s’agit d’une consécration par erreur, que l’animal continue à vie au pâturage (sans être sacrifié)? Vous reconnaissez bien aussi, répliquèrent les Shamaïtes, que si l’on se trompe en rédimant les animaux, et que l’on nomme le neuvième animal dixième (ou dîme), et le dixième pour le neuvième, ou le onzième pour le dixième, ils resteront sacrés''. Or, les Shamaïtes ont dû admettre cet avis; sans quoi (s’ils adoptaient au contraire l’avis de R. Juda, qu’en cas d’erreur seule l’animal sera sacré), l’école de Hillel répliquerait à celle de Shammaï: Votre objection se reporte d’un objet (la dîme) qui était sacré sans erreur (sans nul doute) sur un autre objet (consécration) qui serait sacré en tous cas, de doute ou non. Il se peut qu’il était dans le cas dont parle R. Imi (147)Cf. J., (Pessahim 6, 2)? fin., à savoir qu’ils ne manquaient pas d’arguments à utiliser; ou bien il en est de ce cas, comme dit R. Nassa: parfois, un homme possède deux réponses à faire, et il n’en donne qu’une.

Pnei Moshe non traduit

עד כדון עד כאן לא שמענו אלא כשהיה בטעות שכסבור בו על התשיעי שהוא עשירי וקראוהו עשירי:

היה יודע בו שהוא תשיעי וקרייו עשירי. במתכוין מאי אם חלה עליו הקדושה ליקרב:

מתניתא מסייע לחברייו. דבמתכוין נמי קדוש מדקתני אמרו להן ב''ש חי אתם מודים במי שטעה וכו' ואינון בית הלל מקבלין מינהון התשובה לענין זה דלא השיבו להם אלא מדבר אחר וש''מ דבזה מודים להן דבמעשר לעולם קדוש ואפילו במתכוין:

דלא כן. דאם לא כן אלא כרבי יודן שאינו קדוש אלא בטעות יתיבינון ב''ה לב''ש מגופא דמילתא:

מה אתם משיבין אותנו מן דבר שהיה קדוש אלא בטעות. מן המעשר שאינו קדוש לפניו ולאחריו אלא בטעות:

על דבר שהוא קדוש בין בטעות בין שלא בטעות. כלומר ללמד על ההקדש שיהא קדוש אפילו בטעות והא כל מעשה הקדש אינם אלא בכונה אלא ע''כ מדלא השיבו להן כן ש''מ דמעשר בכונה נמי קדוש:

כהאי דאמר רבי אמי עשירי הוו בתשובה. כלומר דדחי לה הש''ס דאין ראיה מזה דאפשר כהא דאמר רבי אמי עשירין היו בתשובות הרבה ומה שבחרו להם בראשונה אותה השיבו או כהאי דאמר רבי נסא כבן אדם שיש לו ב' טעמים על הדבר ומשיב את אחד מהן וכן בית הלל השיבו לבית שמאי מדבר אחר ולעולם תשובה זו ג''כ היו יכולים להשיב ולא מסייע להו לחברייא מידי:

Nazir

Daf 23b

זוֹ טָעוּת טָעָה נַחוּם אִישׁ הַמָּדִי. מַה טָעָה. שֶׁפָּתַח לָהֶם 23b בְּנוֹלָד. אָמַר לָהֶם נַחוּם אִישׁ הַמָּדִי. אִילּוּ הָיִיתֶם יוֹדְעִין שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לִיחָרֵב נוֹדְרִין הָיִיתֶם. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. הֲוָה צָרִיךְ מֵימַר לוֹן. לֹא הָיִיתֶם יוֹדְעִין שֶׁכְּבָר נִתְנַבְּאוּ הַנְּבִיאִים לָכֶם שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לִיחָרֵב. לֹא הֲוָות כְּנוֹלָד. אָמַר לוֹן רִבִּי הִילָא. עוֹד הוּא כְּנוֹלָד. יָֽכְלִין הֲווֹן מֵימַר. יָֽדְעִין הֲוֵינָן. אֶלָּא הֲוֵינָן סָֽבְרִין דְּמִילַּייָא רְחִיקִין. הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חוֹזֶה לְיָמִים רַבִּים.

Traduction

vide

Pnei Moshe non traduit

זו טעות וכו'. מפרש לעיל בפרק ט' דנדרים וע''ש:

תַּנֵּי. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת נְזִירִין עָלוּ בִימֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח. מֵאָה וַחֲמִשִּׁים מְצָאוֹ לָהֶן פֶּתַח. וּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים לֹא מְצָאוֹ לָהֶן פֶּתַח. אָתָא גַבֵּי יַנַּאי מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ. אִית הָכָא תְּלַת מְאָווָן נְזִירִין בְּעֵיי תְּשַׁע מְאָווָן קָרְבָּנִין. הַב אַתְּ פַּלְגָּא מִן דִּידָךְ וַאֲנָא פַלְגָּא מִן דִּידִי. שְׁלַח לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין. אֲזַל לִשְׁנָא בִישָׁא אָמַר לֵיהּ. לָא יְהַב מִדִּידֵיהּ כְּלוּם. שָׁמַע יַנַּאי מַלְכָּא וְכָעַס. שָׁמַע שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח וְעָרַק. לִבְתַר יוֹמִין סָֽלְקִין בְּנֵי נַשׁ רַבְרְבִין מִמַּלְכוּתָא דְפָרַס. אָֽמְרוּ לֵיהּ. נְהִירִין הֲוִינָן דַּהֲוָה חַד גַּבְרָא סָב וַהֲוָה אֲמַר קוֹמֵינָן מִילִּין דְּחָכְמָה. תַּנִּי לוֹן עוּבְדָּא. אָֽמְרוּ לוֹן שְׁלַח אַייְתִיתֵיהּ. שָׁלַח יְהַב לֵיהּ מִילָּה וְאַייְתִיתֵיהּ. אָתָא יְתַב לֵיהּ בֵּין מַלְכָּא לְמַלְכְּתָא. אֲמַר לֵיהּ. לָמָּה אַפְלֵיתָה בִּי. אֲמַר לֵיהּ אֲנָא לָא אַפְלִיתִי בָּךְ. אַתְּ מִמָּמוֹנָךְ וַאֲנָא מִן אוֹרַייְתִי. דִּכְתִיב כִּי בְצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכֶּסֶף. אֲמַר לֵיהּ. וְלָמָּה עָרַקְתְּ. אֲמַר לֵיהּ. שְׁמָעִית דְּמָרִי כְעַס עָלַי וְקַייְמִית הָדֵין קְרָא חֳבִי כִּמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבֹר זָעַם. וּקְרָא עִלּוֹי. וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. אֲמַר לֵיהּ. וְלָמָּה יָתַבְתְּ בֵּין מַלְכָּא לְמַלְכְתָא. אֲמַר לֵיהּ. בְּסִיפְרָא דְּבַר סִירָא כְתִיב. סַלְסְלֶיהָ וּתְרוֹמְמֶךָ וּבֵין נְגִידִים תּוֹשִׁיבֶךָ. אֲמַר לֵיהּ. הַב כַּסָּא וְנִיבְרִיךְ. יָבוּן לֵיהּ כַּסָּא וָמַר. נְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַל יַנַּאי וַחֲבֵירָיו. אֲמַר לֵיהּ. וּמַה נֵימוֹר. עַל הַמָּזוֹן שֶׁלֹּא אָכַלְנוּ. אֲמַר. יֵיבוּן לֵיהּ וְיֵיכוּל. יָבוּן לֵיהּ וְאָכַל. וְאָמַר. נְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. חֲלוּקִין עַל שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר. עַל הָרִאשׁוֹנָה. רִבִּי בָּא אָמַר עַל הַשְּׁנִייָה. מֻחְלְפָא שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה. תָּמֵּן צְרִיכָה לֵיהּ וָכָא פְּשִׁיטָא לֵיהּ. הֵּן דִּצְרִיכָא לֵיהּ כְּרַבָּנִן. הֵן דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. דְּתַנֵּי. עָלָה הֵיסֶב וְטִבֵּל עִמָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָכַל עִמָּהֶן כְּזַיִת דָּגָן מְזַמְּנִין דִּבְרֵי חֲכָמִים. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לְעוֹלָם אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן. דְּתַנֵּי. שְׁנַיִם בַּפַּת וְאֶחָד בַּיָּרָק מְזַמְּנִין. מַתְנִיתָה דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

Traduction

R. Yohanan dit: les compagnons d’étude contestent l’avis de R. Simon b. Shetah (de ne pas s’associer à l’énoncé d’une bénédiction que d’autres doivent dire, ou d’en dispenser d’autres en la disant). Selon R. Jérémie, ils contestent son premier avis; selon R. Aba, ils contestent le second (de dispenser autrui en prenant part d’abord au repas qui entraîne le devoir de dire cette bénédiction). Est-ce que R. Jérémie ne se contredit pas lui-même, puisqu’ailleurs (151)Ibid. il met en doute le point de savoir si la consommation de verdure seule suffit pour dire la bénédiction du repas en commun, tandis qu’ici c’est un point résolu (il avait suffi à Simon b. Shetah de boire pour dire la formule de bénédiction)? Là où se trouve le doute, on exprime l’opinion des rabbins en général, et ici où l’on exprime la certitude figure l’avis de R. Simon b. Gamliel. Or, il a été enseigné à ce sujet (152)Tossefta à Berakhot ch. 5.: Si quelqu’un s’est attablé avec d’autres personnes, n’eut-il goûté qu’à la sauce (ou aux légumes), même sans avoir mangé avec eux du blé de la quantité d’une olive, ils feront la bénédiction du repas en commun; tel est l’avis des sages; selon R. Jacob b. Aha au nom de R. Yohanan, ils ne pourront jamais procéder à la bénédiction du repas en commun, à moins que chacun ait consommé la quantité de blé d’une olive. -Mais un autre enseignement ne dit-il pas: Si deux individus ont mangé du pain et un troisième de la verdure, ils pourront bénir le repas en commun? Cet enseignement n’est exprimé que selon R. Simon b. Gamliel.

Pnei Moshe non traduit

עלו. לירושלים ולמאה וחמשים מצא להן שמעון בן שטח פתח להתירן:

תשע מאוון קרבנין. לכל אחד ג' קרבנות חטאת עולה ושלמים:

אזל לישנא בישא. הלך המלשין לפני המלך וא''ל לא נתן שמעון בן שטח משלו כלום:

נהירין. זכורין אנו כשהיינו אצלך היה כאן זקן א' שאמר לנו דברי חכמה וסיפר להן המלך המעשה בשביל מה ברח ואמרו לו רצוננו שהמלך ישלח אחריו להביאו:

שלח יהב ליה מילה. נתן לו איזה דבר לסימן להבטיחו שלא יעשה עמו רעה. ובב''ר פרשה מקץ גריס אמר לאחתיה שלח בתריה ואייתיתי'. לאחותו של שמעון בן שטח ואשתו של ינאי היתה אמרה ליה הב לי מילא ושלחה ואייתיתיה:

למה אפליתה בי. מפני מה התלת בי לומר שאתה תתן החצי:

ואנא מן אורייתי. שמצאתי להם פתח להתירם ולא היו צריכים לקרבן והרי נתתי להם כמותך:

עד כדון את בקשיותך. עודך מחזיק בקשיות ערפך לחזור ולהתל בי:

ומה נימור. וכי היאך אומר אם נברך על המזון שלא אכלנו שהרי לא אכלתי כלום ויאמר המלך יתנו לו לאכול ומשמע דלא אכל פת אלא ירק שהרי לא נטל ידיו ואפ''ה בירך להוציא אחרי' כדלקמן:

חלוקין. חביריו על שמעון בן שטח:

על הראשונה. הם חלוקין שאמר ברוך שאכל ינאי ואע''פ שלא אכל עמהם כלל והא קי''ל דאינו מוציא אחרים אא''כ נתחייב גם הוא:

על השניה. אף על השניה חלוקין הם שאינו יכול להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן:

מחלפא שיטתיה דרבי ירמיה. על הא דקאמר רבי ירמיה בפרק שלשה שאכלו קאי דהתם גרסינן לעיל מינה רבי ירמיה בעי אותו שאכל ירק מהו שיברך והתם צריכא ליה לרבי ירמיה דמספקא ליה אם מוציא הוא אם לאו והכא פשיטא ליה דקאמר אין חביריו חלוקין אלא על הראשונה אבל בשניה כדין עשה:

הן דצריכא ליה כרבנן. מאי דקמיבעיא ליה לרבנן הוא כדקתני בברייתא דלקמיה היסב עמהן וטבל בציר אע''פ שלא אכל כזית דגן מזמנין דברי חכמי' ומיבעיא ליה לרבי ירמי' אם האי מזמנין לצירוף קאמר שמצרפין אותו לג' או אפילו הוא מזמן עליהם להוציאן י''ח:

הן דפשיטא ליה. הכא דאין חלוקין עליו ויכול הוא להוציא אחרים אע''פ שלא אכל כזית דגן כרשב''ג הוא דס''ל הכי:

דתני. והא דתני בברייתא שנים בפת ואחד בירק מזמנין ומשמ' דכולן שוין ואפילו אותו שאכל ירק מזמן עליהן:

מתני' דרשב''ג. וכרבי ירמי' דס''ל הכי אליבא דרשב''ג:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source